פסק-דין בתיק בר"ע 2093/06

1.         זוהי בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת פרידמן פלדמן, סגנית הנשיא), בגדרה נקבע כי זכותם של המבקשים לעבור בשביל העובר בסמוך לדירתה של המשיבה, מותנית בכך שהמבקשים יבצעו פעולות נוספות, וביניהן הקמת גדר בין חלקתם ובין חלקת המשיבה, בה יותקן שער, ותיקון שביל הגישה.

לאחר מועד פתיחתו של הליך זה נפטר המבקש 1. מכיוון שעילת התובענה בעינה עומדת, אין בכך כדי להביא לתפוגת הליך זה (כלשון סעיף 36 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984).

2.         וזה היה סיפור המעשה: המבקשים והמשיבה הנם בעלי זכויות בבניין דו משפחתי המצוי ברחוב הרכבת 30 בירושלים ("הבניין"). הבניין אינו רשום כבית משותף. בין הצדדים התנהל הליך משפטי קודם, בגדרו ניתן תוקף של פסק דין לפשרה אליה הגיעו הצדדים, לפיה תוקם גדר בין חצר המבקשים לחצר המשיבה, מיקומו של שביל הכניסה לדירת המבקשים יועתק וכך גם מיקומו של חדר המדרגות המשותף בבניין. בשנת 2003, במסגרת הליכי הוצאה לפועל, הוסכם בין הצדדים כי המבקשים יהיו רשאים לעבור בשביל הגישה הקיים בחצר המשיבה ("שביל הגישה").   

הצדדים פעלו להקמת הגדר ולהעתקת שביל הכניסה לדירת המבקשים, בהתאם להסכמות שהושגו ביניהם. המשיבה הוסיפה מעל לגדר האבן גדר קנים, ואף התקינה בגדר שער ברזל. בחודש ינואר שנה זו, גילתה המשיבה כי הגדר נהרסה, השער הוסר ואבני שביל הגישה נעקרו ונופצו. המשיבה הגישה תלונה במשטרה והקימה גדר זמנית, אך גם זו נהרסה. לפיכך הגישה המשיבה בקשה למתן צו מניעה זמני, אשר יאסור על המבקשים להיכנס לחלקתה, לפגוע בגדר המפרידה בין חלקתם ובין חלקת המשיבה (אשר בינתיים הוקמה מחדש) או לפגוע ברכוש אחר של המשיבה.

3.         בית המשפט קמא קבע כי אמנם המשיבה הפרה לכאורה את ההסכמות שהושגו עם המבקשים, בכך שהוסיפה את גדר הקנים והתקינה שער ברזל שהקשה על מעבר המבקשים, אולם בנסיבות בהן עשו המבקשים דין לעצמם, בכך שהרסו את הגדר והסירו את השער, ראוי למצוא הסדר שיגן על רכושה וביטחונה של המשיבה, אך שגם יאפשר למבקשים לעבור בחצר כמוסכם. על כן קבע בית המשפט קמא, כי המבקשים יקימו גדר במקום זו שנהרסה, יתקינו בה שער שיאפשר להם מעבר ויתקנו את השביל בחצרה של המשיבה. עוד נקבע, כי לאחר ביצוע כל האמור, יהיו המבקשים רשאים לעבור בשביל הגישה, בהתאם להסכמות בין הצדדים.

4.         מכאן בקשת רשות הערעור, בגדרה טענו המבקשים כי על בית המשפט קמא היה לדחות את בקשת המשיבה בהיעדר ניקיון כפיים, וזאת בהסתמך על קביעת בית המשפט כי המשיבה הפרה את ההסכמות המשותפות והעלימה פרטים בבקשתה מבית המשפט. עוד טענו המבקשים כי הסעד הזמני לו עתרה המשיבה זהה לסעד הקבוע שהתבקש במסגרת התביעה העיקרית וכי הסעד עליו הורה בית המשפט קמא הוא במהותו צו עשה זמני ולא צו המניעה שהתבקש במקור על-ידי המשיבה. ולבסוף נטען, כי על בית המשפט היה לחייב את המשיבה בתשלום ערובה כתנאי למתן הסעד הזמני.

5.         בתשובתה טענה המשיבה כי הוספת גדר קנים מעל לגדר האבן והתקנת שער הברזל אינם עולים כדי הפרה של ההסכמים בין הצדדים, וכי השמטת הפרטים מהבקשה לסעד זמני נבעה משגגה ובשל כך שהבקשה הוגשה בלחץ זמנים רב, נוכח מעשי ההרס שנתגלו בחצר המשיבה. בנוסף טענה המשיבה, כי די היה בכך שהפקידה התחייבות עצמית ובית המשפט רשאי היה לסבור כי לא נדרשת ערובה נוספת לשם מתן הסעד הזמני.

6.         הכלל הוא שערכאת הערעור אינה מתערבת בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בכל הנוגע למתן סעדים זמניים (ראו: רע"א איברהים נ' יובל אלון חברה לבניין, תק-על 2003(1) 304). יתכן כי למבקשים יש טענות מבוססות כלפי המשיבה. טענות אלה דינן להתברר בהליך משפטי, וגם אם בעל דין סבור כי הדין הוא עמו, אין הוא יכול לנקוט בדרך של עשיית דין עצמי או קביעת עובדות חדשות בשטח.

7.         המשיבה ביקשה כי יינתן צו האוסר על המבקשים לפגוע בכל צורה שהיא בגדר המפרידה בין חלקת המשיבה לחלקת המבקשים, וכן לאסור על המבקשים להיכנס לחלקת המשיבה ללא אישורה מראש. בית המשפט קמא קיבל את הבקשה באופן חלקי: במצב הקיים נאסר על המשיבים לעשות שימוש בשביל הגישה. יחד עם זאת, בית המשפט סייג את המניעה בכך שקבע, כי לאחר שהמבקשים ישיבו את המצב לקדמותו, באמצעות הקמת גדר, התקנת שער בגדר ותיקון שביל הגישה, יותר להם לשוב ולעשות שימוש בשביל הגישה. הסעד שניתן מגשים את תכלית הסעד הזמני - שמירה על המצב שהיה קיים עובר להגשת התובענה. במצב דברים זה, לא ניתן לקבל את הטענה כי הסעד שנפסק שונה מהסעד שהתבקש. התבקש צו המונע מהמבקשים מעבר בשביל הגישה וסעד זה הוא הסעד שניתן על-ידי בית המשפט, בכפוף לכך שיותר למבקשים לשוב ולעשות שימוש בשביל הגישה לאחר שישיבו את המצב לקדמותו.

8.         השאלה מי מהצדדים הפר את ההסכמים, ובאיזה אופן, תתלבן בגדרו של ההליך העיקרי. בית המשפט קמא קבע, כממצא עובדתי לכאורי, כי שני הצדדים הפרו את ההסכמים במידה זו או אחרת. על פני הדברים, אין מקום להתערב בקביעות אלה, שכן הכלל הוא כי ההתערבות בממצאים עובדתיים, ולו לכאוריים, שנקבעו בערכאה הדיונית, תיעשה במקרים קיצוניים בלבד (ראו: ע"א 6581/98 זאבי נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(1) 2899). עניינם של המבקשים אינו מצדיק סטייה מכלל זה.

9.         יחד עם זאת, הדין הוא עם המבקשים בכל הנוגע לסוגיית הערובה: משנתן בית המשפט קמא סעד זמני הוא נמנע מלחייב את המשיבה במתן ערבות. הכלל הוא שיש להתנות הסעד הזמני במתן ערבות, בצד ההתחייבות העצמית (תקנה 364(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; רע"א 10509/05 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' ב' ב', תק-על 2005(4) 3213). אמנם לפי סעיף 364(א) לתקנות מוסמך בית המשפט לפטור מהמצאת ערבות "אם ראה שהדבר צודק וראוי, ומטעמים מיוחדים שירשמו", אך בית משפט קמא לא פירט בהחלטתו מהם אותם טעמים מיוחדים ואילו אני התקשיתי למצוא טעמים כאלה בעצמי. לפיכך החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור וזה הוגש על פיה. הערעור מתקבל אך בנקודה זו. על כן, על המשיבה להמציא ערבות בנקאית בסכום של 25,000 ש"ח תוך 20 ימים מעת המצאתו של פסק דין זה, שאם לא כן יפקע הסעד הזמני.

לפיכך נדחית הבקשה ליתן רשות ערעור בעיקרה, בעוד שהיא מתקבלת כאמור בעניין הערבות.

בנסיבות אלה, אין צו להוצאות.  

ניתן היום י"ז באייר, תשס"ו (15 במאי 2006) בהיעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: